אל רונה שפריר הגעתי בהמלצת מיכל בר און. שתינו הגבנו על פוסט של מיכל, והיא בחושיה הרכים זיהתה נקודת השקה, טוותה בינינו חיבור והציעה שאראיין את רונה. כך, בפשטות ובקלילות, מבלי שאף אחת מאיתנו יודעת דבר על השניה, הסכמנו להיפגש. כשהבנתי שרונה כתבה את הספר "איש לומד לעוף", והוא ככל הנראה מעורר השראה במיוחד, הבנתי שאני חייבת לקרוא אותו לפני המפגש.
אני שמחה על חיבור נוסף שהתרחש הפעם, אל שירלי גולן, שצילומיה מלווים את הראיון הזה.
לגעת בלבם של אחרים
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא הבנתי איך קרה שלא פגשתי בו עד היום. הרעיונות הקיימים בו היו כה מובנים מאליהם עבורי עד שנדמה שרונה כותבת אותי. אבל בהתחלה קרה לי דבר מוזר - למרות שהבנתי והזדהתי עם כל מילה, לא חשתי התלהבות. מעולם לא קרה לי דבר כזה. איך ייתכן שאחוש שמדברים את לבי ולא אתרגש מכך?
ככל שהמשכתי בקריאה החלו דברים להתבהר וכשהגעתי לפרק 9: "לצאת לאור", הבנתי. את מרבית התהליך המתואר בספר עברתי בעצמי. אמנם לא בעזרתה של רונה, אלא באמצעות המסע המשפחתי בעולם ובאמצעות הבחירה שלי לחזור ולכתוב שירה. השירים היו עבורי כלי עוצמתי להתמקדות פנימה, להקשבה לעצמי ולהצפת הקול הפנימי שלי חזרה החוצה, כך שאוכל גם להתבונן בו ועברתי תהליך עמוק מאד של שינוי נקודת מבטי על העולם. כשחזרתי מהמסע הוצאתי לדפוס את ספרי ״שירי מסע״ ואפשר היה לחשוב שהנה הגעתי אל שלב "היציאה לאור". אך האמת היא שכבר אז אני בתוכי ידעתי, שזהו רק שלב בדרך, בדרך אל מופע שירים, ובדרך אל שינויי חיי באמת. פרק 9 בספר מדבר על מה שקורה לי היום, כאשר אני מתחילה להופיע עם מופע השירים שלי (שירים מולחנים וגם מוקראים) ובמקביל יוצאת אל עצמאות כלכלית. בימים אלה אני יוצאת לאור באופן הרבה יותר עוצמתי ומטלטל והתכנים בפרקים האחרונים הקשורים ל"הורות ליצירה", ציפיות ואכזבות מהיצירה, מתכונים להצלחה, אמנות ופרנסה ועוד, פוגשים אותי באופן עמוק ביותר.
שלום עם עצמי
והנה, נפלה בידי הזכות להיפגש עם המחברת ולראיין אותה. ומה אשאל את מי שכל דבריה מובנים לי כאילו אני כתבתי אותם בעצמי?
מה עוד נותר לברר?
ובכן, ככל שאני מראיינת יותר אנשים, מסתבר לי אט אט שאני נמשכת אל רגעי השינוי- הרגעים בהם אנשים מעזים להקשיב לקול הפנימי שלהם וגם לבצע את מה שהקול מבקש. לכן בחרתי לנסות ולבדוק מה הביא את רונה אל השינוי בחייה, זה שבעקבותיו גם כתבה שנים מאוחר יותר את הספר" איש לומד לעוף".
רונה סיפרה שבעברה הייתה עיתונאית ועורכת מוערכת בשורה של מוסדות תקשורת מוכרים - גלי צה"ל, תחקירנית בערוץ 2, תחקירנית בתכנית עובדה, עורכת התכנית של קובי מידן, עורכת
בערוץ 8, בעיתון 'הורים וילדים' ועוד… עבודה דינמית ושוחקת, והיא אהבה את מה עשתה. במקביל למדה פסיכולוגיה ואח"כ ביבליותרפיה אך לא עסקה בזה.
לשאלתי מה גרם לה לקום ולעזוב היא עונה שאיננה יודעת בדיוק מה קרה, "לא פיטרו אותי, לא נמאס לי" היא מספרת, ועוברת מיד להסבר - "אני מאמינה שהקול הקורא אומר לך קודם מה לא לעשות ורק אחר כך מה כן לעשות. יש לנו ציפייה שהדברים יופיעו בסדר רציף, אבל המהלך הפנימי הוא כזה שקודם כל עולה קול שקורא: די! . מכאן עולות המון בקשות ושאלות - מה לא בסדר איתי? אולי אלך לפסיכולוג? או מאמן? אולי אחליף עבודה וכו'" .
רונה הקשיבה לקול ההוא, שביקש ממנה לקום ולעזוב, ואכן עזבה. ובו בזמן, היא בחרה שלא לחפש באופן מיידי מה לעשות מכאן והלאה. היא הייתה באותה תקופה בת 38, אחרי לידת בנה השלישי, ולאחר שנים רבות של עבודה אינטנסיבית ברצף, כמעט ללא חופשות, בחרה לנוח. "הרגשתי שמגיע לי. הייתי בקריירה רחבה מאד ולא לקחתי כמעט חופשות לידה, הייתי ממש עובדת עם תינוק על הציצי. לקחתי שנה הפסקה וזה היה סיוט מבורך" היא אומרת, ומוסיפה בחיוך "לפעמים סיוט ולפעמים מבורך".
אני רוצה את העיקר
היא החלה לחתום על דמי אבטלה ושם לא ידעו מה בדיוק יש להם להציע עבורה. באופן טבעי, גם אצלה צץ הקול שתוהה מה לא בסדר איתה ומדוע איננה פשוט הולכת לעבוד. "שאלתי את עצמי 'מה את דפוקה? וגם עניתי: לכי לעבוד'. אבל הקול הקורא היה חזק, והוא אמר לי: 'לכי להיפגש עם עצמך'. עשיתי כל מיני סדנאות, קניתי ספרים ולאחר שלושת רבעי שנה הגעתי לפוקוסינג (התמקדות). בהתחלה בזתי לזה. זה היה תחום חדש בארץ ולא ידעתי מה זה בדיוק. אבל התאהבתי. מצאתי שיש שם הד שמתחיל לפגוש אותי".
רונה, שפגשה מאז עשרות אנשים שעוברים תהליכים דומים, יודעת לומר שיש בסיפור שלה היבטים שמייצגים דפוס שחוזר על עצמו (למרות שכל מקרה לגופו). "כשהדבר החדש מתחיל, הוא מתחיל ואת עוד לא יודעת שזה קורה. זה כמו שלום-שלום, זה לא איזה רגע התגלות/ הארה חד וברור. האדם רוקם את עצמו אל תוך הדבר החדש ונותן לדבר החדש לרקום את עצמו אליו, את הרבה פחות שולטת בתהליך ממה שנדמה לך".
רונה התפתחה בעולם ההתמקדות, הייתה בארה"ב וחזרה. "למדתי ברצינות כי אני לוקחת ברצינות כל דבר שאני עושה", היא אומרת, "ובמשך השנים התחלתי ללמד התמקדות ולעבוד בעולם של תהליכי יצירה".
לפני כשנתיים וחצי הפסיקה לעבוד אחד-על-אחד כי ראתה, כדבריה, "שיש לה תלמידים נפלאים שיכולים לעשות את העבודה לא פחות ואף טוב יותר ממני. לא ידעתי מהיכן תגיע הפרנסה, אבל ידעתי שזה כבר לא חי בי".
היא התחילה לעבוד בחממת יזמות. "הקמנו צוות שנקרא 'Focusing Team' ואנחנו מתמקדים בפיתוח פרויקטים בארגונים, בעיקר ציבוריים, למשל הפרויקט, "לקחת רגע מחוץ למסך", בשיתוף עם עיריית תל אביב. אנחנו מאמינים שחדשנות ואנושיות חייבים ללכת ביחד. אנשים צריכים לעבוד בתחושת חיבור לעצמם, כי אם לא יהיו מחוברים לעצמם גם מה שהם ייצרו ישאר מנותק".
כאשר אני שואלת כיצד התחילה כתיבת הספר היא צוחקת, "הספר הודיע שהוא נכתב", היא אומרת. "האמת שאני שונאת לומר את זה כי אני יודעת שזה לא תמיד ככה. כתבתי לפניו ספר על הורות וכתבתי אחריו רומן ראשון בשם "לוויתנים שרים בעמק" ואני יודעת שזה קורה אחת ל-.... אבל בספר הזה קודם כל כתבתי את מה שראיתי, את מה שקלטתי בתהליכים עם אנשים אותם ליוויתי, ורק ואז הלכתי לחפש רפרנסים ממקורות אחרים, כדי לברר, מהיכן אני יודעת שכל זה נכון?"
עבורי זו הייתה חוויה מעניינת לקרוא ספר שכתוב באופן שוטף וזורם, כמעט אינטואיטיבי, אך בו בזמן מלווה בביבליוגרפיה עשירה מאד.
לחיות עם אנשים אנושיים
אני אוהבת לשאול את מרואייני מה מעורר בהם השראה. רונה ענתה כמעט מיד "מה לא מעורר בי השראה? תלוי באיזה בוקר את פוגשת אותי… מוזיקה מעוררת בי השראה, בני אדם מעוררים בי השראה. ובמיוחד, אנשים שמחברים עולמות תוכן בלתי צפויים", ואני מצאתי את עצמי מהנהנת בהזדהות עמוקה, כאילו היא שוב דיברה אותי. "אתמול פגשתי אדם", היא ממשיכה ומפרטת, "שהוא פרופסור במכון וייצמן וגם שחקן בתיאטרון פלייבק. זה נפלא בעיניי. אנשים רבים לא מניחים בפני עצמם את החופש והרשות להיות גם וגם וכשאני פוגשת אנשים כאלה, אני מרגישה שאני פוגשת נפש חופשיה. לשמחתי, היום אנשים כבר מרשים לעצמם לפגוש כל מיני עולמות, ובמיוחד דור
ה- Y, שכבר לא מוכנים להתפשר ובוחרים ללכת במגוון זהויות".
אני מריצה בראשי את כל האנשים בחיי שהם "גם וגם וגם" וכמה הם מופלאים בעיניי, ונזכרת בהרצאה הנפלאה של אמילי וופניק, "מדוע לחלקנו אין ייעוד אמיתי אחד", שהרגיעה לא מעט נפשות "גם וגם", שתמיד אמרו להם שהם לא בסדר בגלל שהם "מתפזרים" על כמה תחומים. אם אתם לא מכירים - כדאי לכם מאד לצפות.
"אני כל הזמן זזה, בורחת מהגדרות" אומרת רונה, "אני לא רוצה להתמתג". ואני רואה כיצד רונה גם היא אדם של 'גם וגם' ואולי (גם) משום כך סקרנה אותי כל כך.
בסוף הראיון, רונה בוחרת לומר את אחת מהאמירות שעולות לקראת סוף הספר - "אני טוענת טענה חצופה ובלתי נסבלת, שאמנות לא נועדה שיתפרנסו ממנה. היא נועדה להיות מרווח של חופש וביטוי. אם זו פרנסה דרגות החופש שלך מאד קטנות - כי ברוב המקרים אתה מחויב יותר לפרנסה מאשר לאמנות שלך. זה כאב גדול כשהאמנות חייבת להיות פרנסה". היא כמובן משאירה אותי עם חומר רב למחשבה.
שירה והשראה
כאשר אני מבקשת מרונה לבחור שיר מעורר השראה היא בוחרת לספר על כמה יוצרים ישראלים שיוצרים באנגלית שהיא מאד אוהבת.
למשל, אסף אבידן, עם שירו (Rekconing song (One day baby . "יש משהו בשיר הזה שמכיל הכרה עגולה שצפה לרגע, כשאתה מבין את ההווה שלך בפרספקטיבה שעדיין לא קיימת, ודווקא בגלל זה הרגע נהיה יותר עשיר".
או השיר Dreamer של הלהקה הישראלית The Anglecy .
רונה מסבירה את הבחירה ביוצרים האלה בכך שהיא "מרגישה אצלם את האומץ לא להיות כוכב נולד. אי אפשר יהיה למתק אותם, לקחת אותם למקום של מתיקות יתר ממכרת. אני אוהבת דברים עם סף של שריטה, זה תמיד מאתגר ומעניין אותי. זה לא יכול להיות תמיד "וואו" ומדהים, אחרת זה רק פני השטח. כשאתה פותח את השריטות, שם אתה מאמין".
וכשאני מתעקשת שתבחר שיר עם מילים בעברית (או מתורגם), היא מספרת לי על שיר מאת מריו דה אנדרדה, שקיבלה באותו בוקר מחברה. לא הכרתי את השיר או היוצר, וזה נפלא, כי דרך הבלוג אני מכירה עוד כל כך הרבה משוררים ויוצרים מהארץ ומהעולם וזה משמח את הלב.
המשפט שתפס את רונה הכי חזק הוא המשפט "אני רוצה לחיות עם אנשים מאד אנושיים". ואותי תפס השיר כולו. כמה אמת, נקייה ולא מתחנפת.
הנשמה שלי ממהרת
מאת: מריו דה אנדרדה
ספרתי את שנותי ומצאתי שיש לי פחות זמן לחיות ממה שחייתי עד כה.
אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים: הראשונים אוכלים אותם בהנאה,
אבל כשמבינים שיש רק כמה בודדים, זה באמת הזמן להתחיל ליהנות מהם.
אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, בנהלים ובכללים הפנימיים,
בידיעה שבד"כ שום דבר לא יושג.
אין לי זמן לסבול אנשים אבסורדים שאינם מתאימים לגילם.
אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות, אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח צועד ומוביל.
אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים, אני מפריע לאנשים הקנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כישרונותיהם ואת הישגיהם.
הזמן שלי קצר מכדי לדון בכותרות, אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת, בלי הרבה ממתקים בחפיסה.
אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים, אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא אכפת להם מההצלחות שלהם, הם לא מרגישים שהם מוקדמים והם לא בורחים מאחריותם,
שהם מגינים על כבוד האדם ושרק רוצה להיות בצד של אמת וצדקה.
זה מה שעושה את החיים שווים לחיות.
אני רוצה להקיף את עצמי עם אנשים שיודעים איך לגעת בלבם של אחרים,
אנשים שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.
כן, אני ממהר, אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה רק לתת בגרות.
אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי,
אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי.
המטרה שלי היא להגיע לקצה, בשלום עם עצמי, עם יקירי ועם מצפוני.
יש לנו חיים פעמיים, והשניים מתחילים כאשר אתה מבין שיש לך רק אחד.
על המשורר:
מריו דה אנדראדה (סאן פאולו 1893-1945) משורר, סופר, מסאיולוג ומוסיקולוג. אחד ממייסדי המודרניזם הברזילאי.
בעברית ניתן למצוא עליו מעט מאד מידע. ככל הנראה באנגלית השיר נקרא The valuable time of Maturity .
מסקרן היה לקרוא שגם הוא ככל הנראה היה אדם של "גם וגם וגם", או בשפה שהולמת יותר את תקופתו - איש אשכולות (polymath). מעניין לראות פתאום כיצד השתנה העולם כל כך מאז ימי הרנסס, בהם להיות איש אשכולות, או "איש הרנסס", נחשב לעילוי ומשהו שיש לשאוף אליו (כמו לאונרדו דה וינצ'י למשל) ואילו המודרניזם הוביל אותנו למחשבה שעל כל אדם להתמקצע בתחום אחד. אני שמחה כל כך לראות שאנשי האשכולות, או אנשי ה"גם וגם" חוזרים ובגדול.
להמשך קריאה על המשורר בויקיפדיה באנגלית או על סאו פאולו, בויקיפדיה בעברית.
על הצלמת
שמחה להציג את עצמי בבלוג.
אני שירלי היוצאת ומטיילת, חוקרת עלים, עננים ומטעים.
אוהבת למצוא לוקיישנים קסומים עבורכן
✨ ולהלביש אתכם באור טבעי איתו אני מצלמת, ביצירת אווירה זורמת ונעימה, ומתעדת את הנגלה לפניי.
לאינסטגראם של שירלי גולן: Zipkea
לדף הפייסבוק שלה.
להרחבת מעגלי החוויה
ללמוד לעוף: האתר של רונה שפריר